תנ"ך על הפרק - שמות א - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות א

51 / 929
היום

הפרק

בני ישראל מתרבים במצרים ופרעה משעבדם

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אמר בכאן ואלה שמות בוא"ו. להורות על שלימותם. כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם. כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים. וזהו ואלה בוא"י התוספת. ואע"פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים. את יעקב צדיקים כמוהו. או יאמר ואלה שמות בני ישראל אשר הביאו למצרים את יעקב. בסיבת מכירת יוסף. ראובן שמעון לוי. ואמר בתחילה ישראל ואח"כ יעקב ואין דרך הכתוב. כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. לפי שכן היה שמו בראשונה יעקב. אבל בכאן אמר ישראל בראשונה. לפי שישראל הוא לשון שררה וכבוד. אבל בירידתם למצרים שירדו להכנס בגלות ולשעבוד אמר יעקב. וזהו ואלה שמות בני ישראל לשון כבוד. הבאים מצרימה את יעקב לגלות להיות נכנעים תחת עקב המצריים. ואמר איש וביתו. להורות שהשם עצמו שנקרא איש מלחמה. ירד עמהם עם פמליא שלו לקיים אנכי ארד עמך מצרימה. וזהו איש וביתו באו. וכל זה להורות על חיבתם. כאמרם ז"ל שנמשלו לככבים שמוציאם במספר ומכניסין במספר. ולהורות הנס הגדול כי בשבעים נפש ירדו מצרימה וגו'. וזה להודיענו שהם קיימים בחיים ובמות. כמו הככבים שהם קיימים במקומם ביום ובלילה ומחוסר ראותנו אינן נראות לנו ביום. כן הצדיקים אע"פ שנפטרין מהעולם הם עומדים וקיימים. וחסרון הוא לנו. כאמרם הצדיק אבד לדורו אבד. וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ולכן חזר למנותם עתה מחדש כאלו היו בחיים חייתם. וכן חזר למנותם להודיע הנס הגדול שעשה עמהם. כי בשבעים נפש ירדו מצרים ובהרף עין היו רבבה כצמח השדה. וזהו שאמר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ומיד ובני ישראל פרו וישרצו. ועוד נס אחר שיצאו כולם מאיש אחד. וזהו יוצאי ירך יעקב. והרמז בירך יעקב. כי אלו כולם יצאו מירך אחת. כי מהאחרת היה צולע על יריכו עד שלסיבת זה נחלש. כאומרו והוא צולע על יריכו שפירושו שהיה עצב על יוצאי יריכו. שלא יצאו רבים יותר בסבת זה. ועוד יוסף שהיה במצרים שבוי ונבוך ואסור בכבלי ברזל. ואלו היה אצל אביו היה מוליד בנים כבנימן אחיו. ולא תאמר שזה הריבוי היה בחיי יוסף ואחיו ובזכותם. כי יש לך לדעת כי מת יוסף וכל אחיו ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו. והכל בדרך נס ולקיים שבועת האבות: ויקם מלך חדש על מצרים. הרצון בזה כי המצריים כשראו רבויים היו כקוצים בעיניהם. לא רצו לשום עליהם מלך ממשפחת המלכים הראשונים. לפי שהיה בלבם על יוסף שהמליכו עליהם בהיותו עבד. ולכן בחרו להם איש צר ואויב אכזרי. ולכן אחר שסבת מלכותו לא היתה אלא בשביל זה. ויאמר אל עמו שהיו כולם מסכימים עמו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כלומר יש להם ג' סבות נשגבות להשחית כל העולם. האחד היותם בני ישראל מלומדים בניסים ובתחבולות. וכבר ידעתם מה שעשה לאחיו ובא כנגדו בד' מאות איש עמו ולא יכול לו. וכן ידעתם מה שעשו שני בניו לכרך גדול של שכם. וכן ידעתם שהם בוגדים ובגדו באחיהם ומכרוהו ומה יעשו לכם. והב' היותם רבים מארבה. והג' היותם עצומים. וזהו שאמר הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו כנגד חכמת ישראל ותחבולותיו. וכנגד רב ועצום אמר פן ירבה ויתגדל. באופן שאם עכשיו בהתחלה לא נקום כנגדן. כי תקראן מלחמה מהמקרה היותר קטן שבעולם נוסף גם הוא על שונאינו. והרמז בזה כי הוא היה ירא לפי שהיה מלך חדש משונאיו. והם היו משפחת המלכים הקודמים. פן יתחברו ישראל עמהם וינצחום. ויעלו הם מן הארץ לארץ כנען ויחזרו המלכים לקדמותן. ולכן צוו בתחלה שיבנו ערים חזקות להשגב בהם מפני השונאים. ולפי שראו שהיו פרים ורבים שלא כדרך הארץ. חרה להם על היותם בני ישראל כי משם נולד הכל. וזהו ויקוצו מפני בני ישראל. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה. התחילו בתחבולות ובלשון רכה. וזהו ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. כמאמרם ז"ל שהלך פרעה ביום ראשון ולקח דפוס הלבנים והתחיל לעשות. ומי הוא שיראה זה למלך. שלא יזדרז וימהר במלאכתו. אחר שלפני מלכים יתיצב. וזה כענין המוזכר באבימלך ממני תראו וכן תעשו. ובסכום שעשו אותו יום נתנו עליהם כל הימים. ובזה וימררו את חייהם בעבודה קשה. כפי העבודה שעבדו בהם בפרך ביום הראשון. ואמר וימררו את חייהם. לפי שמכרו מת יוסף וימררוהו ורובו. אמר בכאן וימררו את חייהם. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה: ויאמר מלך מצרים למילדות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. כשרות וצדקניות אשר לא יחושו למאמרו. אם בן הוא והמיתן אותו. כי השי"ת סכל עצתם. כמאמרם ז"ל במדרש תהלים על פסוק על ה' ועל משיחו. א"ר לוי ארורים הם הרשעים שהם מתעקשים בעצות על ישראל וכל אחד אומר עצתי טובה מעצתך. פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי. ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו. אבל אני איני עושה כן אלא עד דאינון רכיכין תחות כורסיא דאמהון מחינא להו. דכתיב אם בן הוא והמיתן אותו. המן אמר שוטה היה פרעה ולא היה יודע שהבנות נשואות לאנשים. אבל אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג. גוג ומגוג עתיד לומר. שוטים היו הראשונים שלא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים. אני איני עושה כן בתחלה אזדווג לפטרונם ואח"כ להם. הלא הוא דאמרינן על ה' בקדמיתא והדר על משיחו עד כאן. ותיראנה המילדות את האלהים. ולא למאמר המלך. וזאת היראה היא בלב כאומרו את ה' אלהיך תירא בלב. אותו תעבוד בפועל. וזהו יראת ה' ראשית דעת. וזהו ותיראן המילדות את האלהים בלב ולא עשו בפועל כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. וענו לו בחכמה ואמרו אתה קראת לשתי נשים חכמות. בחשבך שאין נשים חכמות אחרות זולתנו. יש לך לידע כי כל הנשים העבריות הם חיות וחכמות ואינן צריכות לזולתן. וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. באופן שהיה ירא מלך מצרים לעשות להן רע: ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים הרמז בזה ששם בלב ישראל לבנות להם בתים חזקים להשגב בהם. וסיפר בכאן שתי טובות שעשה להם. א' כנגד הפועל והוא וירב העם. והב' כנגד היראה ויעש להם בתים. ואולי על שהיראה היא בלב דקדקו רז"ל ואמרו בתי כהונה ומלכות שהוא טוב העתיד הצפון. ולזה סמך מיד וילך איש וגומר ותהר האשה ותלד בן הרמוז למעלה. וזהו ותרא אותו כי טוב הוא. לפי שהאיר העולם בתורה. וזהו שנתמלא כל הבית אורה. נאמר כאן כי טוב ונאמר להלן את האור כי טוב הוא אור התורה דכתיב ותורה אור. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וזהו ותצפנהו. ולפי שהוא רמיזה על התורה שנקראת טוב. אמר ותצפנהו שלשה ירחים. כנגד בחדש השלישי לצאת בני ישראל. ותקח לו תיבת גומא כנגד ארון הברית שהיה מצופה מבית ומחוץ. לפי שיש בתורה נגלה ונסתר פנימי וחיצון. וזהו ותחמרה בחמר ובזפת כנגד הנגלה והנסתר. ותשם בסוף על שפת היאור. רמז למכת היאור ע"י משה. ורמז לתורה שנקראת מים. ותתצב אחותו כדכתיב אמור לחכמה אחותי את. מרחוק כדכתיב מרחוק ה' נראה לי. ולפי שהשם שומר רגלי חסידיו. סבב שתלך בת פרעה ליאור בענין שתראה הילד ותחמול עליו. וזהו שאמרו שראתה עמו שכינה. והטעם לפי שלא אמר ותרא. ואמר ותראהו הוסיף חצי השם שהוא ו"ה שהוא רמז לשכינה. ותאמר מילדי העברים זה. ולא אמר ילד העברים זה אלא ילדי העברים. הם משה ויוסף שהושלכו ליאור לרחם על ישראל כמו שרמזתי בסוף ויחי יעקב. וכל זה סבה אלהית שיגדל משה בהיכלי המלכים. ויתחזק לבו בגבורים להביא אותם מכות על פרעה. וזהו ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. משרת בהיכל המלך. ותקרא שמו משה. זה נראה לי אות על מה שכתבתי בזאת הפרשה שהיא כולה סתרים גדולים. ולזה דרשו שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. והאריכו בצדקתה ובמעשיה. שאם לא כן איך נשאר זה השם למשה שקראה לו בת פרעה. וכי לא מלו אותו אביו ואמו ולא קראו לו שם. ולא ראינו שנשאר לו שם אחר אלא זה. אלא שיש לך להודות כי זה היה שמו מתחלה. והתורה קדמה לעולם והיה כתוב בה ויאמר ה' אל משה כמה פעמים. וראתה עינה מה שלא ראו אביו ואמו ואחותו בנבואתם. והסכימה דעתה לדעת המקום ולדעת התורה. כי זה השם של משה הוא פלא והוא מעמקי התורה. כי משה עולה כמו השם בהפוך אותיות. ולכן לא ידע איש את קבורתו. וכן משה בראשי תיבות הוא כמו מטטרון שר הגדול. והוא שדי בחשבון מטטרון. והוא רמוז מתחלת העולם. כאמרו ממכון שבתו השגיח ראשי תיבות מש"ה. וכל זה לאות כי זאת הפרשה יש בה רמזים גדולים לעתיד. ולכן אמרו במדרש והנה נער בוכה זה ישראל דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו. בוכה דכתיב בבכי יבואו וגו'. והוכרחו לזה לפי שהיל"ל והנה ילד בוכה. אבל אמר והנה נער בוכה. נראה שנער אחר היה בוכה ולא הילד. לזה אמר שרומז לישראל שהם בצרה. והוא בא להוציאם מצרתם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך